קולוני ביץ' פאב בע"מ נ' החברה הכלכלית מיסודה של עירית טבריה בע"מ ואח'

פסק דין

רקע ותמצית טענות הצדדים

עסקינן בשתי תביעות שהדיון בן אוחד.

החברה הכלכלית מיסודה של עיריית טבריה בע"מ (להלן: "התובעת") הגישה תביעה כספית חוזית נזיקית על סך 1,500,000 ₪ נגד קולוני ביץ בע"מ (להלן: "הנתבעת") ומר ירון סרור (להלן: "הנתבע").

מכתב התביעה עולה, כי התובעת היא תאגיד עירוני בבעלות עיריית טבריה. עוד עולה, כי עיריית טבריה היא החוכרת לדורות של שטח החוף הנמצא בדרך חמי טבריה ואשר רשום בלשכת רישום המקרקעין בנצרת כגוש 15346 חלקות 205 ו-206 והידוע בשם חוף השקמים (להלן: "חוף השקמים"). התובעת טוענת, כי עיריית טבריה העבירה לטיפולה את ניהול חוף השקמים והפעלתו, על ידה או באמצעות אחר.

בשנת 2004, התובעת ערכה מכרז לצורך הפעלת חוף השקמים והנתבעת הייתה היחידה שהציעה הצעה. לאחר דיון בועדת מכרזים, זכתה הצעת הנתבעת. בהמשך, נחתם בין התובעת לנתבעת חוזה שכירות/הפעלה, לפיו התובעת השכירה לנתבעת את חוף השקמים לתקופת הפעלה של שלוש שנים החל מיום 1.7.04 ועד ליום 30.6.07 ונקבע, כי דמי השכירות לשנה יהיו 10,800 דולר בתוספת מע"מ. הנתבע הינו מי שהציג עצמו כבעלים ומנהל הנתבעת ושמו הופיע על טופס ההצעה במכרז.

התובעת טוענת, כי במסגרת ההסכם שנכרת בין הצדדים, התחייבה הנתבעת לתחזק את החוף במצב טוב ומתוקן על כל ההוצאות הכרוכות בכך, למעט אלו אשר היא קיבלה לגביהן פטור בהסכם. כן התחייבה לדאוג לניקיון החוף ומתקניו. הנתבעת הורשתה להפעיל בחוף שירותי חוף של מחנאות וספורט ימי, למעט אחסון סירות ושחיה. בין הצדדים הוסכם, כי כל ההכנסות מתפעול הספורט הימי בחוף יהיו של הנתבעת וכי הכניסה לחוף לאורחים ורכבים תהיה בחינם. הנתבעת הורשתה להציב בחוף עד שלושה קיוסקים במקומות אשר ייקבעו על ידי התובעת ובהתאם להיתרי בניה מטעם העירייה ובאישור מנהל מקרקעי ישראל וכל היתר או רישיון הנדרש בהתאם לחוק. עוד נקבע, כי ככל שיוצבו במקום קיוסקים הרי שבתום תקופת ההפעלה, הם יועברו לבעלות התובעת ללא תמורה. בהסכם צוין, שהמפעיל בדק את עניין קבלת ההיתרים והרישיונות וכי אי מתן היתר לא יהווה עילה מוצדקת לביטול החוזה והפרתו על ידי המפעיל. עוד צוין, כי מניעה מלהפעיל את החוף או עסק בו מסיבות שאינן תלויות בתובעת לא תהווה עילה מוצדקת לביטול החוזה על ידי המפעיל או אי תשלום דמי הפעלה. התובעת טוענת, כי אף בהצעה צוין שהיא אינה אחראית למידע כלשהו בנוגע לחוף וכי החובה לערוך את הבדיקות הדרושות מוטלת על הנתבעים והחוף יעמוד לרשותם במצבו הנוכחי.

התובעת טוענת, כי על אף האמור לעיל, הנתבעת הפרה את ההסכם ולא שילמה דמי שכירות, למעט בעבור חודשי השכירות הראשונים. כמו כן, הנתבעת לא שילמה עבור צריכת מים, חשמל וארנונה בגין הפעלת הקיוסק. לטענתה, הנתבעת פעלה באופן האמור באמתלה של אי אישור הקמת קיוסקים נוספים על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. עוד טוענת, כי בנוגע לתשלומי החשמל והמים טענה הנתבעת, כי על פי פרשנותה, המונח תשלומי חובה בסעיף 17 להסכם כולל את תשלומי החשמל והמים. לטענת התובעת, אין ממש בטענה זו שכן תשלום חובה הינו תשלום אשר משלמים לרשות מקומית מכוח הדין וישנה חובה לשלם אותו בעוד שתשלומי חשמל ומים נקבעים בהתאם לצריכה. התובעת טוענת, כי בין הצדדים הושגה פשרה לפיה הנתבעת התחייבה להתקין מוני חשמל ומים נפרדים עד לתאריך 1.1.05 וכי בתשלומים עד המועד האמור תשא התובעת ולאחר התקנת המונים תשא הנתבעת בתשלומים. מאחר והנתבעת לא עמדה בהסכמות אלו ועל כן בנסיבות האמורות, היא נאלצה לשאת בעצמה בעלויות החשמל והמים.

עוד מציינת התובעת, כי הנתבעת ביצעה חיבור לא חוקי מעמוד תאורה של מע"צ לשלט מואר בכניסה לחוף הנושא את סמל העירייה ובשל כך הוגשה תלונה למשטרה בגין גניבת חשמל.

התובעת מוסיפה, כי לאור טענות הנתבעת שאינה מצליחה להשיג היתר להקמת שני קיוסקים נוספים מעבר לזה הקיים הרי שהיא הסכימה, לפנים משורת הדין, לאשר לה הקלות במטרה לסיים את טענות הנתבעת בנוגע לבניית הקיוסקים. במסגרת האמור, היא אפשרה לנתבעת לגבות דמי כניסה ממי שאינו תושב טבריה בסך 40 ₪ מרכבים הנכנסים לחוף בימי שבת וחג. כמו כן, אפשרה לנתבעת להכשיר שטח מוגבל לחניית סירות בכפוף לקבלת אישור מנהל מקרקעי ישראל כאשר הנתבעת תשא בתשלום למינהל בגין ההרשאה. לטענתה, בניגוד למוסכם נגבו מכל באי החוף סכומים שונים ממה שנקבע ובכך התעשרה הנתבעת שלא כדין על חשבון הקופה הציבורית. בנוסף, בטרם הושג אישור של מנהל מקרקעי ישראל לתוכנית להכשרת מתחם סירות בחוף, הנתבעת עשתה דין לעצמה שעה שהכשירה שטח לאחסנת סירות ואף גידרה אותו בניגוד להסכם. בנוסף, הנתבעת החלה להפעיל טרקטורונים בחוף ללא הרשאה ותוך שהיא מסכנת את בטיחות באי החוף.

לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את חובתה לדאוג לטיפוח החוף, ניקיונו ואחזקתו והיא קיבלה תלונות רבות מהציבור בעניין זה ופקח שביקר במקום ותיעד את ההזנחה אישר את הדברים. לטענתה, היא שלחה לנתבעת התראה בעניין והיא עצמה נאלצה לטפל לא פעם בניקיון החוף.

התובעת טוענת, כי הזנחת החוף פגעה בתדמית הציבורית של העיר כעיר תיירות. התובעת מוסיפה וטוענת, כי התברר לה שגורמי פשע עומדים מאחורי הנתבעת ולטענתה אף בכך היה בכדי לפגוע בתדמית העיר. התובעת טוענת, כי היא והעירייה משקיעות רבות בתדמית העיר כעיר תיירות וכלכלת העיר נסמכת בחלקה הגדול על התיירות הנכנסת. התובעת העריכה את הנזק בגין פגיעה בתדמית העיר בסך של מיליון ₪.

בנוסף טוענת התובעת, כי התברר לה שהחוף היה סגור במועדים מסוימים ובניגוד למוסכם. התובעת טוענת, כי פניותיה לנתבעת בעניין זה לא הועילו. לטענתה, הנתבעת הציבה שערים וגדרות בחוף וכן בנתה בנייה לא חוקית ובשל האמור נפתחו הליכים על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. עוד טוענת, כי הנתבעת הורשעה בגין הצבת מבנים בשטח החוף ללא היתר ובהמשך נקבע, כי הפרה את צו ההפסקה השיפוטי.

התובעת טוענת, כי בכדי לקדם את קבלת ההיתר לבניית המזנונים היא התקשרה עם מודד מוסמך ואדריכל לצורך עריכת תוכנית בהתאם לדרישות הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. לטענתה, הכספים אשר הוציאה לצורך העניין טרם הושבו לה על אף שבהסכם נקבע שהנתבעת תשא בכל עלויות ההפעלה, ההוצאות והסיכונים עם הפעלת החוף. עוד טוענת, כי הנתבעת אף לא השיבה לה את סכום האגרה אשר שילמה לאחר שניתנה הרשאה להכשיר את השטח לחניון סירות והפעלת מזנון.

בשל ההפרות המפורטות לעיל טוענת התובעת, כי נגרמו לה נזקים והיא זכאית להחזר כספי מהנתבעת. לטענתה, על הנתבעת להשיב כספים בגין התעשרותה שלא כדין, כמפורט לעיל. שמאי מטעמה אמד את הנזקים אשר נגרמו לחוף בעת שהוחזק על ידי הנתבעים ואת עלויות החזרת החוף לשימוש ומצא, כי מדובר בנזק בסך 182,545 ₪ בצירוף מע"מ. בנוסף, היא זכאית לפיצוי בגין כל יום איחור בפינוי החוף מיום הפסקת ההתקשרות בין הצדדים ביום 1.7.07 לפי גובה של מחצית דמי השכירות ליום, בנוסף לדמי השכירות ליום.

לטענת התובעת, יש להרים את מסך ההתאגדות שכן, הנתבע ניהל את עסקי הנתבעת תוך לקיחת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה או שלא הייתה לו כוונה לפרוע את חובות הנתבעת וכן, משום שהוא עשה שימוש בישות המשפטית של הנתבעת בכדי להונות ולסכל כוונתו של כל דין ולקפח ולהונות את הציבור.

אציין, כי התובעת טענה, כי כלל נזקיה עומדים על סך של 2,065,280 ₪, אולם לצרכי אגרה מעמידה את סכום התביעה על סך של 1,500,000 ₪.

לטענת הנתבעים, דין התביעה נגדם להדחות. הנתבע טוען, כי יש לסלק את התביעה כנגדו בשל העדר עילה ו/או חוסר יריבות. לטענתו, הוא שימש מנהל הנתבעת אולם אין מקום לחייבו בעילה אישית. לטענתם, הצעת המכרז הוגשה בשם הנתבע משום שהנתבעת טרם הוקמה בתקופה האמורה ואין מחלוקת, כי הצדדים להסכם היו התובעת והנתבעת. ההידרדרות במצבה הכלכלי של הנתבעת, בעקבות מעשי התובעת, אין בה בכדי להצדיק הרמת מסך. הנתבעים ציינו, כי בעת כריתת ההסכם התובעת לא דרשה ערבויות אישיות. לטענתם, הנתבע לא פעל בחוסר תום לב והתובעת לא פירטה את המעשים הפסולים המיוחסים לו.

לטענת הנתבעים, התובעת פרסמה מכרז להפעלת חוף השקמים ובין התובעת לנתבעת נכרת הסכם להפעלת החוף. בבסיס פרסום המכרז עמדה הבטחת התובעת לפיה הזוכה יוכל לנהל ספורט ימי, שלושה קיוסקים, מסעדות ומתקנים מסחריים אשר יאפשרו הפקת רווח. הנתבעים ציינו, כי ללא הפקת רווח לא הייתה אפשרות לנהל את החוף שכן נאסרה גביית דמי כניסה. לטענת הנתבעים, חלק מההסכמות קיבלו ביטוי בהסכם ובפרוטוקולים וחלקם היו הסכמות והבטחות בעל פה שנתנו ראש העיר ומנהלי התובעת. בהסכם הוסכם, כי הנתבעת תשלם דמי הפעלה חודשיים וארנונה על הקיוסקים אשר תפעיל. הנתבעים טענו, כי דמי השכירות בגין השנה הראשונה שולמו מראש. עוד ציינו, כי הוסכם שהנתבעת תקיים פעילות של ספורט ימי ובשלב מאוחר יותר נתן ראש העיר הסכמה בכתב לאחסון סירות בחוף.

הנתבעים טוענים, כי הוסכם שהנתבעת תקים שלושה קיוסקים והיה ברור שהצבת הקיוסקים מאושרת ואף הוצג להם מכתב אל מנהל מקרקעי ישראל המבקש היתר להצבת קיוסקים והחלטה לפיה הבקשה אושרה. בעת החתימה על ההסכם היה ברור לצדדים שניתן לקיים בחוף קיוסקים וכי התובעת הציעה הצעתה כאשר היא מסתמכת על הצהרות העירייה בעניין. לטענת הנתבעים, התברר לצדדים שהוועדה המחוזית מתנגדת להצבת קיוסק כלשהו בחוף וזאת לאחר שמהנדס העיר סימן את המקום בו יוצבו הקיוסקים ואחד מהם אף הוקם. לטענתם, לפני הקמת הקיוסק הציג מר יוסי כהן, מנהל התובעת בתקופה הרלוונטית, אישור ממנהל מקרקעי ישראל המתיר הקמת הקיוסקים ובהתאם ביקשה הנתבעת להציב את הקיוסקים. הנתבעים טוענים, כי הוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בקשה להיתר בנייה לבניית שלושה קיוסקים והוועדה אישרה את הבקשה והתנתה את הנפקת ההיתר בהסכמת הוועדה המחוזית אשר התנגדה למתן ההיתר. במשך כל התקופה, הציגה התובעת מצגים לפיהם ניתן יהיה לבנות את הקיוסקים והנתבעת השקיעה כסף רב בשדרוג החוף והעסקת עובדים לשם טיפוח החוף ושמירה עליו. הנתבעים טוענים, כי היה ברור לתובעת שהפעלת החוף על ידי הנתבעת נעשית למטרות רווח וכי הנתבעת הייתה אמורה להפעיל קיוסקים ומסעדות בחוף.